רבים עמדו על כך שאלמלא התשתית של קופות החולים ישראל לא היתה יכולה להפוך לאלופת העולם בחיסונים. אבל כמו בכל צבא מאומן, יש חשיבות גדולה להחלטה של האיש שעומד בראשו. ובעניין הזה העובדות ברורות. ישראל מתחסנת בגלל ובזכות החלטה של איש אחד שבלעדיו זה לא היה קורה, – האיש העומד בראש מערכת הבריאות. וכאן נחשפת הבעיה הגדולה של מדינת ישראל. האיש העומד בראש מערכת הבריאות ומשמש כשר הבריאות בפועל, שהוא גם האיש שעומד בפועל בראש משרד האוצר, ממש כמו במשרד לביטחון פנים, וכמו בכל רשויות המדינה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו הוא השליט היחיד והמלך האבסולוטי אשר מציב אנשי קש ("קופים" בפי ארגוני הפשע) בכל המשרות שנהוג לאייש במשטר דמוקרטי. אין רשויות ואין הפרדת רשויות. הוא מאייש את תפקידי השרים, חברי הכנסת, השופטים ועורכי העיתונים באנשים שתפקידם מצטמצם בחבישת כובע, מינוי מקורבים וחתימה על ניירות. בחלק מהתפקידים האיוש כבר נעשה והושלם, ועל החלק הנותר הוא ממשיך לעבוד במרץ. לרשויות המופרדות – המחוקקת, המבצעת, השופטת והמדווחת אין יותר שום משמעות. רק למלך ולאנשי החצר. המעבר מרפובליקה למלכות כמעט הושלם. מלבד כמה מינויים נשאר רק להחליף את השם – מ"מדינת ישראל" ל"מלכות יהודה בראשות בנימין נתניהו".
קטגוריה: כללי
על יערות ברזיל
בואו נניח שהמאבק על הגז מצליח ולא כיסיו של הטייקון תופחים אלא קופתם של כל האזרחים – במצב רב-צדק זה, הגז שבמעמקי האדמה שייך לתושבי האדמה הזאת ורק הם מוכרים אותו לאחרים, שאין להם, ומתעשרים במידת האפשר כמו הנסיכים מנסיכויות הנפט. במדינות רבות נסמכת הכלכלה על אוצרות חבויים במעמקי האדמה ומישהו שמוכן לשם עבורם ביוקר (למרות שמרבה הצער, ברובן המוחלט הכסף הולך לכיסים מעטים מאד מאד). מצב זה מעלה שאלה קשה על הגינות והוגנות. מדוע העושר הזה שייך דווקא לאלה? האם הדרך היחידה לשלוט במשאב היא לשלוט בשטח, ומי שאינו שולט ישלם (או יכבוש את השטח אם הוא יכול), או שכל משאב בכדור צריך להיות שייך לכולם, כלומר לכל האנושות (שלא לומר לכל היצורים). בעניין זה, התקבעה באופן מוחלט הגישה הקניינית ובעל הקרקע הוא בעל האוצר.
טוויסט קטן בעלילה נוצר כאשר המשאב הוא מים. המים, אמנם זולים מזהב ואפילו מנפט אבל חיוניים וחשובים יותר, ובהחלט שווים מלחמה. אחת התכונות המעניינות של המים היא שבניגוד לזהב שאליו צריך לחצוב את הדרך, הם זורמים ונעים בכוחות עצמם (בעזרתו האדיבה של כוח המשיכה) ויכולים לעבור מאדמה לאדמה וממדינה למדינה. במקרה הזה הסיפור קצת מסתבך והגדרות הבעלות פחות ברורה. בדרך כלל מסכימים על שותפות ובעלת מקורות הנהר אינה רשאית לסכור אותו ולשמור הכל לעצמה. ועדיין, באופן תיאורטי ולפעמים בפועל, בעלת המקורות לוקחת לעצמה מה שהיא יכולה. ניתן לשער שאם יום אחד יעלמו כל המים שבעולם, ורק מדינה אחת תחזיק בהם, היא תסחור בהם ביוקר (ע"ע "היום שאחרי", שם כל החום באמריקה הנשאר למכסיקו).
ועכשיו נעבור לטוויסט הגדול. איך צריך להתנהל העולם אם מדינה אחת שולטת בכל אספקת האוויר (כלומר החמצן), שהוא חיוני ממש כמו אוויר לנשימה? איך נתייחס למצב בו מדינה אחת שולטת באוויר (ולא מדובר בשליטה אוורית) ומנצלת את שליטתה? את התשובה אפשר לראות בסרט המצויין "זכרון גורלי" (ממה שהבנתי, בואו נצטמצם רק לגירסת 1990). קוהיגן הרשע שולט בחמצן ומונע אותו מהנתינים למרות תחינתו של שוורצנגר. הרשע כמובן מובס בסוף הסרט – כולם רוצים לנשום. אי אפשר שרשע אחד, או מדינה אחת, ישלטו בכל החמצן. הוא צריך להיות מחולק וזמין לכולם. השאלה היא האם כמו במקרה המים, הנפט והזהב מגיעה תמורה לבעל בארות החמצן.
בסיפורו של א.ב.יהושע "מסע הערב של יתיר" עוברת בכל יום הרכבת המהירה במסילה החוצה את הכפר ולעולם לא עוצרת אלא ממשיכה למקומות הרבה יותר נחשקים. התסכול מביא את התושבים לחבל במסילה ולהעניש את הרכבת הגאוותנית ונוסעיה. אולי במקום להרוס את המסילה אפשר היה להגיע לעסקה הוגנת ולשלם להם כדי שלא יפריעו לרכבת. זה ממש המצב בתימן , המדינה הענייה שיושבת על מיצרי באב אל מאנדב ורואה אלפי אוניות מפליגות מתחת לאפה בלי לשלם גרוש בדרכן לתעלת סואץ שם ישלשו מיליארדי דולרים לידי המצרים. האם מצב כזה לא מעודד, שלא לומר מצדיק דמי חסות? יש לא מעט מקרים בהן משלמים למישהו לא בגלל שמגיע לו או שהוא מספק תמורה אמיתית אלא בגלל יכולתו להזיק והרצון למנוע את הנזק. החברה קוראים לזה פרוטקשן. יש משהו הוגן בתשלום הזה ואפילו משתלם. כדי לא "להכנע" לסחטנות ולהיות צודקים, משקיעה הכלכלה המערבית הון עתק באבטחה ובטחון שיכולה להגיע לעשרות אחוזים מהעלות. פרוטקשן תמיד עולה פחות.
אם לסכם את הנאמר – מספר מדינות, ובראשון ברזיל, מספקות את מרבית החמצן בעולם באמצעות היערות שנמצאים בתחומן. הן לא רואות מזה גרוש. מדינות עשירות אפילו משלמות להן דווקא כדי להשמיד את היערות ולהפוך את הקרקע למקור לרווחים כתוצאה מעיבוד חקלאי (מעניין שבאותן מדינות עצמן השמידו את החקלאות כדי ליצור מקור רווחים חדש של פעילות של תעשיה (וכבר משמידים את התעשיה לטובת מסחר ונדל"ן). הפתרון הנכון והבריא הוא פרוטקשן – קרן בינלאומית של איגוד צרכני החמצן תשלם לברזיל כדי שלא תפגע ביערות.
למרבה הצער, בשולי הדברים, המאמר הזה בנשיונל גיאוגרפיק מסביר שהיערות כלל לא תורמים לחמצן והכל אגדה. אבל קריאה מעמיקה מעוררת שהטענה באה מבית מדרשם של מכחישי ההתחממות הגלובלית, ומאירה באור חדש את המותג "גיאוגרפיה לאומית".
שומרי המסורת
(אזהרה: מכיל הכללות).
הנה כמה ממאפייני העולם השלישי. המחירים בארצות העולם השלישי נמוכים מאד. לתיירים שמגיעים מארצות המערב הכל נראה כמעט בחינם. הפער שבין החיים באותן ארצות לחיים במדינות השבעות מהן מגיעים התיירים עצום ומעורר לא מעט קנאה וגם התמרמרות. אחת התוצאות היא הפקעת מחירים ובאופן כללי ניצול הזדמנויות לדפוק תיירים. התיירים העשירים אפילו לא שמים לב. כשמחיר הארוחה הוא 15, התייר לא מתרגש כשמבקשים ממנו 15 דולר למרות שהמטבע המקומי שווה רק עשירית. כך זה דופק ונהנה וזה אינו חסר.
ישראל באופן מסורתי הייתה מדינת עולם שלישי והמסורת לדפוק כל תייר הפכה קדושה בעיני נותני השירותים – בתי המלון, המסעדות והמסבאות, וגבוה מעל כולם נהגי המוניות.
בשנים האחרונות קרה דבר בישראל. הפכנו מדינה יקרה. מאד. סוף סוף הביקור בחו"ל הפך לבלוי משתלם. חברים של הבן שלי ניסו פעם לחשב כמה בירות צריך לשתות כדי שיהיה משתלם לטוס לפראג ולשתות שם במקום לשבת בפאב תל-אביבי טיפוסי. הם מצאו שלא כל כך הרבה (משהו כמו ערב שתיה של צ'כי ממוצע). המדינה היקרה שלנו עלתה לליגת העל של המדינות היקרות. אבל ישראל היא גם מדינה שמרנית ומסורתית, ועל המסורת שומרים באדיקות. וכשמגיעים תיירים, אנחנו מדינת עולם שלישי, כמו של פעם.
כך, אם תייר שרגיל לצאת מהבית ולשתות כוס בירה בשני יורו מגיע לפאב ישראלי שם משלמים על אותה הבירה מחיר מופקע של 30 ואף יותר, המסורת מחייבת לחייב אותו ב-30 דולר. אין ברירה. היום כולם מבינים שאי אפשר לעקור מנהגים ומסורות.
הבעייה היא אמנם המסורת אבל יש מי שאחראי לזה אחריות מיניסטריאלית, קוראים לו שר התיירות, והוא לא עושה שום דבר. מה לעשות – גם זו מסורת.
הערה לסדר:
כאשר השמועות על מותו של אתר ישראבלוג הפכו נכונות מיהרתי לגבות לכאן את כל מה שניתן. בינתיים האתר ההוא מת. וקם. ומת וקם. ועוד הספקתי להעלות לשם פוסט חדש. בימים אלה שוב מת, אולי מאד. אותו פוסט אחרון כבר לא מגובה. והפוסט הזה, כאן, הוא הופעת הבכורה של פוסט חדש בבלוג הזה.
מקונדו
ובמובן מסוים נשארתי לבד. באותה שנה גם עבר בני הצעיר את גילו של עמר, הבכור.
הדברים לא רק שלא נעלמו מעיני אלא שהיו צפויים וידועים הרבה שנים מראש והם הופיעו
ברשימה ארוכה למדי של דברים שהתכוונתי לכתוב עליהם. התכוונתי, ולא עשיתי. בשנת
2011 היה הבלוג בן חמש ובמידה רבה הכתיבה שלי עברה למקום אחר וכאן כמעט פסקה. ועוד
פחות ופחות. ועדיין, הבלוג ישב כאן ושתק.
הבית הזה יסגר וכבר מגיע לילו האחרון. וכמו רשות השידור שרבים ראו בה גוף שעבר
זמנו גם הבלוג הזה הפסיק לדבר. אבל המצאותו כאן עדיין היתה סוג של מנוחה נכונה. מנוחה
בצד הדרך.
עוד לפניו, ראשית הכתיבה שלי שהיתה פרידה ממושכת מעמר, היתה ב-NRG, אתר האינטרנט של מעריב, שם היה לי טור
שבועי למשך עשרה חודשים. כשהפסקתי לכתוב שם המשכתי לכאן. בשולי הדף שיעלם יש
קישורים לכל הטורים ההם. כשהסתבר שהאתר כאן יסגר לצמיתות וניסיתי לבדוק מה קורה
גיליתי שגם אתר NRG יסגר באותו יום ממש ויבלע לתוך "ישראל
היום". כאילו מדובר בסצנת הסיום של הסנדק, או בשעות הראשונות של מלחמת ששת
הימים, כאשר במבצע מתוכנן היטב מכים בו זמנית בכל המקומות. המחיקה, האובדן, הכניעה
לזמן ההרסני – זה הרי מה שכתבתי עליו מראשית ועד אחרית.
משם. גלויות של אהבה ממקום של כאב. גלויות של תייר. או של גולה. גלויות, דברים שחולפים
במוחו, בליבו, בגופו ובנשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17".
של אבא שנפרד מבנו בן ה-17" הפך לכותרת המשנה של הטור הקבוע שלי, ואחר כך למוטו של הבלוג הזה,
ובסופו של דבר לכותרת המשנה של הספר שהוצאתי, שצמח מתוך אותו הטור ומתוך הבלוג
הזה.
במהלך ימי השבעה.
משפט, בטענה שהם מפירים זכויות יוצרים. כל מה שתיארתי כאן נעלם בן לילה. כמו מקונדו
ב"מאה שנים של בדידות". כוסה בחשיכה והפך לזיכרון. האם זאת אגדה וירטואלית?"
האינטרנט לזכרו, שגם הוא מקושר כאן בצידי הדף. אני לא מבקר שם לעיתים קרובות מאד,
אבל הפעם, כשהבלוג הזה נסגר והבית הישן ב-NRG נמכר הלכתי לשם – ולא היה דבר. אף
לא מגרש ריק. רק אין אינטרנטי אחד גדול.
כך:
שלי, תודה לכולם. על מי שמצא כאן דברים של טעם, של נחמה, של הזדהות, תודה. על מי שמצא
בלבו אהבה לעמר, על מי שלא הכיר אותו, ושמר לו מקום בליבו, תודה. על הדרך הזאת, שמצאו
הדברים מתוכי החוצה, תודה.
האדמה רעדה והמעיין שתק. המים, הדברים האצורים
בי, יחזרו לזרום בדרך אחרת, במקום אחר."
ואותיות כמו פעם. נשארה דלת קטנה המובילה לאותו הספר, וגם חלון – כאן וכאן
אין מילים לומר מה היה המקום הזה עבורי ומה הייתם אתם.
תודה עמוקה.
אבו סימבל
לא קראתי את הספר "גברים במלכודת" אבל ראיתי את הסרט.
הסרט מאד הצליח בזמנו והיה לנושא שיחה ועניין. היו לו הרבה אמירות אך אין ספק שמה
שמשך את עיקר תשומת הלב היה סצינת האונס ביער של בובי – גבר עירוני שמנמן, על ידי מקומיים
נבערים ומכוערים (וגם, הפסקול עם הדואט הידוע לבנג'ו וגיטרה). הסצנה הֶאפילה על
הסרט תרתי-משמע, אבל אני מנחש שגם הסרט האפיל על דברים ברומן עליו הוא מבוסס. יש
לי השערה (שטעונה בדיקה) שפרט משני בסרט טופל במקור בעומק וברוחב נדיבים יותר. אני
מתכוון לסיפור שברקע, שבגללו בחרו הגיבורים לצאת לשייט בנהר הזה ובזמן הזה. רגע
לפני הקמה של סכר גדול שעתיד להציף את כל האזור ולהעלים אותו לנצח – את הנופים
הטבעיים ואת כל הישובים וסימני החיים האנושיים לכל גווניהם. בסוף הסרט מראים כיצד
התושבים מפנים את בית הקברות ולוקחים אתם את מתיהם כמו בציטוט הלא נכון משירו של מחמוד דרוויש.
לצד האונס המשפיל והברוטאלי, אני מוצא גם כאן חוויה אנושית קשה, בלתי אפשרית
ומכוננת. צירוף של גירוש ופליטות ממסדית, מצווה להפקרת הבתים (והזכרונות שבהם)
ולהסתפקות במטלטלים ובמתים שנארזים מתוך שימת לב כמו בין מפוני ימית או קטיף, אבל
בנוסף, קבורה וכיסוי, הכחדה והעלמה של כל מה שהיה והפיכתו לבלתי נגיש אף ברמת
החלום.
יבוש של אגם, עם הקרקע שהוא חושף והמראות הסוראליסטים שהוא מייצר של ספינות בלב
מדבר הוא מוות מסוג אחד, ויצירת אגם חדש, והצפנת סודות בבטנו הוא מוות מסוג אחר.
הולדת אגם היא מוות. (כנראה אסור לגעת ולשנות אגמים). לפעמים אגם הוא גם וגם, מת פעמיים
ומוכיח שמינוס ומינוס הוא פלוס.
המקדש העתיק באבו-סימבל פורק והועבר כולו למקום חדש כדי שלא יוצף תחת האגם שנוצר עם הקמת סכר אסוואן במצרים
הימים האלה בבלוג הזה הם של אגם מוצף. עוד רגע יתכסה הכל במים (או
בחול, אם קוראים לו מקונדו)
ויעלם. את מה שניתן, ואת תכולת הקברים הוצאתי, אבל מה עושים עם ערימה של ארונות
קבורה ישנים?
ב-31 בדצמבר יסגר אתר ישראבלוג וכל תכנו ימחק.
את הגיבויים כבר עשיתי, אבל לא כוללים את
הפוסט האחרון הזה. הוא יושמד יחד עם הבלוג, כמו הקלטת של "משימה בלתי
אפשרית".
"היו שלום ותודה על התגובות"
"עוד נפגש"
"היו לי עוד מליון רעיונות וטיוטות לפוסטים"
"אני יותר מדי זקן לדברים האלה"
כל הקלישאת מתחרות עכשיו. והזוכה "תם ונשלם".
_______________________________________________________________________
פלייליסט:
אני נוהג לרשום תמיד תחת החלון של הקטע בפליילסט את שם הקטע והמבצע. הסיבה לכך פשוטה. הם אמנם מופיעים גם בקישור ביוטיוב אבל נוכחתי שאי אפשר לסמוך על יוטיוב בעיניים עצומות. קטעים רבים נעלמו כפי שהופיעו (בדרך כלל בגלל בעלי זכויות קטנוניים) ובחלון נשאר קשקוש אפרורי שאין לי שום מושג מה היה בו קודם לכן ואיך אפשר לשחזר אותו. אז משום יציבותו הבלתי מהימנה של הנצח ביוטיוב הוספתי את פרטיו של הקטע בכתב ידי. הפעם ההשקעה נראית לי קצת מיותרת.
מותו של האיש הכי קטן בעולם
גרימת מותו של אדם בכוונה תחילה – זאת ההגדרה של רצח (בניגוד למשל
ל"הריגה" שהיא גרימת מוות ללא כוונה כזאת). אלא שלמרות הקונוטציה השלילית,
יש כל מיני סוגים של רצח (כלומר של גרימת מוות בכוונה) שאנחנו מקבלים, ואף תומכים
בהם כרע הכרחי, כאלטרנטיבה לגרוע יותר. כדי לצאת מזה בשלום (או לברוח מההשלכות)
פשוט משתמשים בשמות אחרים. כך, במלחמה הורגים את חיילי האויב, ולפעמים גם את
אזרחיו, ובכלל בפעולה של הגנה עצמית, אנו קמים להרוג מישהו שבא להרוג אותנו. ובמקרים
אחרים, כשנעשה פשע נורא (בעיני מי שקובע) אנחנו מוציאים להורג. כמובן, הגדרת המעשה
כרצח היא שאלה מוסרית והתשובה עליה משתנה לפי מקומם של השואל והמשיב. מקרה מובהק
הוא מעשה שהחוק (ועל כן מרבית האנשים שומרי החוק) רואה בו רצח ממש, ואילו אחרים
(ובכלל זה המומתים) יקראו לו "המתת חסד".
(וכנגד המצמצמים יש גם מרחיבים שמדברים על רצח נפשו של אדם בעוד גופו נותר שלם, או
רצח של בעלי חיים, במרחק שהולך וגדל מהמין האנושי).
כל זה בא לומר שבחירה ושימוש במילים מתאימות עוזרים מאד להתמודד עם המעשים.
מעטים בלבד רוצים להודות ברצח, אז לא
אומרים את המילה (בדרך כלל זה לא עוזר). ואולי צריך להבין ולקבל שרצח הוא רצח,
ופשוט יש מקרים שיש לו הצדקה (כלומר, הוא כפוף לערכים חשובים וגדולים ממנו,
וחשובים וגדולים מערך החיים). אגב, ההוא שטבע את הצו הקדמון "לא תרצח"
הוסיף מייד באותו מקום שורה ארוכה של מקרים בהם הוא מצווה לרצוח.
כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להרגיע אתכם כאשר אומר שהפלה היא רצח. אולי
רצח רצוי והכרחי, אבל רצח. וכל נסיון לשימוש במונחים ונימוקים אחרים אינו בא אלא
לעצום עיניים מול המציאות הזאת.
זה פשוט יחסית – מרגע שהצטרפו ביצית וזרע נקבעו כמעט כל התכונות שהן
יחודיות וחד-פעמיות רק לאדם היחיד הזה (או צמד התאומים הזה) שיצמח מתוך אותו התא.
והדרך הלאה היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לערעור – כמו גורל. וגם אם נעצור אותו בצעד
הראשון, זה לא יבטל את השביל בן אלף המילין שכבר הותווה, ששמו חיי אדם. כפי שלא
הלב הדומם אלא המח קובע את רגע המוות, כך נקבע רגע החיים ברגע ההתעברות.
שאלת גופה של אישה ושליטתה עליו במקומה עומדת, אבל בתוך גופה חי אדם
אחר. יש מקומות בהם מותר לרצוח אדם שפלש לשטח או לבית שלי. לא כל שכן לגוף שלי. ועדיין זה רצח.
ואף אם מדובר בעוברים שיגדלו לאנשים חולים, מוגבלים ובעלי מום אומללים, אף אחד לא
יכחיש שלהרוג אנשים כאלה, בוגרים, פירושו רצח.
אני לא נגד הפלות. רק מבקש להתמודד עם האמת. לפעמים זה עוזר לבהירות
המחשבה.
לא נעים להבין ולהודות בזה, אבל האמת היא שהפלה היא רצח.
ניחוש:
אם נחלק את האוכלוסיה (נניח בארצנו) לאלה שתומכים בהוצאות להורג ואלה שמתנגדים להן, ואחר
כך נחלק אותה לפי אלה שתומכים ואלה שמתנגדים להפלות, אני חושב שבמפתיע נקבל
קורלציה הפוכה, כלומר כל אחד והרצח שנח לו.
______________________________________________________________________________________________
הפליילסט:
Also Sprach Zarathustra
ישיבה של מעלה
כבר ארבעים שנה ויותר והנה, עוד יומן מבצעים נחשף. מביא את הדברים כפי
שהם, כפי שהיו אז, בדיוק ביום הכיפור ההוא, כשמתוך רגיעה מוחלטת, שקט קדוש של חג,
נשמע פעמון האזעקה וכולם ירדו במהירות לישיבה דחופה במרכז הפיקוד. "זה הולך
להיות משהו גדול, להזעיק את כולם מהבית. עכשיו!!".
והם מתייצבים, איש איש בעמדתו, ממתין לפקודה, אחד שותק, אחד מדבר – והנה זה בא
(תמלול מסליל ההקלטות):
"חברה. חשבנו שצפוי לנו יום שבתון. טעינו. בגדול טעינו. הגיעו הדיווחים
האחרונים – הולכת לפרוץ מלחמה. בוודאות. היום בשעה שתיים. בשתי חזיתות. והיא תמשך הפעם
יותר מששה ימים. וזה אומר הרבה מאד עבודה היום – דווקא בגלל שיום כיפור. ואתם
יודעים, חייבים להכין ולסיים הכל בזמן. אז שימו לב כולם – להוציא מהמדפים את כ-ל
הכרכים של ספר החיים, גם את אלה שכבר חתמתי, ולעדכן מחדש. צריך לכתוב מחדש וצריך לחתום
מחדש. יש לנו שלושת אלפים שמות להוסיף עד הערב. שתיים שלוש זווז!"
מאז הופקו לקחים, נערפו ראשים, שופדו קודקודים, נכתבו תפילות חדשות ושופרו המון דברים
ושוב זה לא יכול לקרות.
אבל את הטרוף של אותו היום, יום כיפור 1973, לא שוכחים שם עד היום.
שלא כמנהגי, תוספת עריכה.
את הפוסט שלמעלה שיתפחי בפייסבוק וזה מה שרשמתי שם (וגם שם, יש תוספת עריכה):
ביום כיפור 1973 קרה משהו
אחת התוצאות היא שהיום הזה הפסיק להיות יום של אלוהים וצום ותפילות והפך ליום של מלחמה וזכרון.
יום של סליחות הפך ליום של אין-סליחה.
ונדמה לי, כן נדמה, שעוד תופעת לוואי של ההדתה שכולם מדברים עליה, היא מחיקה של המלחמה וחזרה ליום ה"יהודי" הותיק. לא שיש משהו רע במחיקה של טראומות. אבל משהו רע במחיקה הולכת ונמשכת של מדינה שהיתה.
תוספת:
מה שכתבתי קודם, על סמך תחושה והתרשמות כללית נכתב. ראיתי עכשיו את גליון החג של ידיעות אחרונות. עמוד 3. בראש עמוד,גדול מעל כותרת "חטאנו לפניך" עצומה, ותמונה כהה
ברוחב עמוד של עשרות אלפי מבקשי סליחות בכותל, שלושה קטעים אישיים.
טור כפול של ריבלין נשיא המדינה על חטאים שחטאנו בלשוננו. הטור מאוייר בצילום של ריבלין, חובש כיפה, ניצב לפני ארון הקודש.
טור כפול של חן ארצי-סרור – עיתונאית דתיה פמיניסטית על תפילה לבורא עולם.
וביניהם, נמצא גם טור יחיד וקטן, כ-200 מילים, של איתן הבר (הזקן של רבין ("ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" בפתח של איכילוב, איפה שאתמול הרביצו למאבטחים (חצי עמוד (מוצדק))). 200 מילים של איתן הבר על הנעורים שבאו פתע אל סופם לפני 44 שנים.
וזה כל מה שמצאתי ב"ידיעות אחרונות" על המלחמה ההיא.
_________________________________________________________________________________________________
הפלייליסט:
על דעת המקום – מירי אלוני
11 בספטמבר 2017
11 בספטמבר – היום הארור בשנה
2005 – הארורה בשנים
11 בספטמבר
בכל שנה
חוזר ומגיע
ושוב חוזר ומגיע
כל שנה
2005
בכל שנה
הולכת
ומתרחקת
הולכת ומתרחקת
בכל שנה
זרם התודעה לפייסבוק וחזרה
אתמול כתבתי כך(בפייסבוק) –
שאלה לחידות טריוויה של שעשועוני טלוויזיה:
מי הי סבא של יריב?
שאלה ל-20 השאלות של "הארץ":
מי היה אבא של יריב?
והיום המשכתי –
מכיוון שמצאתי את עצמי מעיין בויקיפדיה (צריך להמציא לזה מילה. דחוף. כמו מגגל, אבל רק בויקיפדיה) בעניינו של יריב בן אליעזר, מאד הצחיק אותי שהתמונה שבחרו לשים היא דווקא זאת. ההקשר הכי חסר הקשר שניתן לשער.
הזכיר לי את האלבומים שהיינו מכינים בבית הספר היסודי (שלי, בלי אינטרנט/מחשב/מדפסת) על כל מיני מדינות והתמונות שהיינו גוזרים ומדביקים שם ומאיפה היינו מגרדים אותן (חוץ מאלה של האוסף הגיאורפי היפה של מרגרינה גולד-בנד, עם דף קטן לכל מדינה). למשל אם באלבום על איטליה כתוב שמגדלים זיתים אז צריך למצוא תמונה של זיתים שאפשר גם לגזור אותה. נראה לכם פשוט – הפתרון במקרה הזה היה לקחת מעטיפה של צנצנת או של קופסאות שימורים. מדבקה על קופסת שימורים – גם זה שייך לטכנולוגיה עתיקה. מי שלא מכיר אותה לא יבין את הסיפור על רוני ארנון מירושלים, בחור חמד יצירתי ומבריק שכשכעס על אמו בילדותו ורצה להעניש אותה קילף את הניירות מכל קופסאות השימורים שהיו בבית. למרבה המזל, רוני הספיק להפוך לאגדה בגיל כל כך צעיר, כי גיל אחר כמעט לא היה לו, וזמן קצר לאחר שסיים את קורס טייס נהרג באחת התאונות הכי מיותרות ומטופשות שאפשר להעלות על הדעת.
וכאן הסיפור היה יכול להסתיים, אלמלא התגובה שקיבלתי מאחת החברות שלי בפייסבוק –
"רוני היה החבר הכי קרוב שלי כל התיכון."
_________________________________________________________________________
הפלייליסט:
The Carpenters – Yesterday Once More
איזה יום יפה – סיפור בהמשכים עם תמונות
פרק ראשון – המסע הביתה
פיתוי הלואו קוסט ב-130 שקל כיוון (ועוד 300 למזוודה), יחד עם חנוכת הדרכון הרומני
קבעו את היעד, והמורשת הטבועה בגנים
הוכיחה ששם (בגֵני) יש יערות ועיירות, כפריים בורים ומאירי פנים, סוסים ועגלות עמוסות
חציר וזקנים על ספסל (למרות שיש לי הרגשה שאת רובם אמי לא ראתה מעולם). לא זו אף
הרומנית שמזמן לא באה אל פי הושמשה כמו רכב שהחליד עשרים שנה במוסך. והדיבור בפי
איש ממקום אחר פותח דרך ודלת ואפשר לאשתי הצלמת להתקרב עד כדי קלוז-אפ של הלב (ובכך
לאיים על התמונות, ובמקום תעוד צילומי של אנשים מהורהרים חרושים קמטים של שנות
סבל, כולם מחייכים בחיוך יצוגי אל המצלמה). מכל אלה, בלטה זקנה שאינני זוכר את שמה
(וזה החלק העיקרי בסיפור) שמתוך הבדידות של הספסל שבחזית ביתה המת ליפול, סיפרה על
בעלה שאילמן אותה, על ילדיה שהלכו לחפש עתיד מעבר לנהרות רבים (כי מעבר-לים
ברומניה לא מגיע לאן שרוצים) והיא יושבת שקטה ומקומטת ורק מחכה. למה? למה היא
מחכה? ההבנה של אשתי ללא הרומנית הבינה את מה שהרומנית שלי ללא הבנה לא הבינה.
הזקנה חיכתה למותה, כלומר למנוחתה. ובכמעין בקשה אחרונה, ביקשה צילום שלה שיונח על
הארון, או על המזנון במסדרון.
יולי 2016
פרק שני – סטטוס בפייסבוק 15.5.2017
כמעט חצי שנה, ובקצב שלהן (ליתר דיוק שלנו) התמונות מודפסות ונחות במעטפה.
כמעט חצי שנה נוספת, והנה מתפרסם בפייסבוק
נכון לעכשיו:
פנקס קטן
קשה כריכה
מלא הערות, מחשבות, רשימות ורעיונות
שלוש השנים האחרונות
אבד
נראה לאחרונה
לבוש כריכה שחורה
.
חצי נחמה:
כמה וכמה קבצי וורד צפופים במחשב
(ללא גיבוי)
הערות שוליים בכמה מחברות
פתקים מפוזרים פה ושם
שולי עיתונים
ארכיון פייסבוק
המעיין שעדיין לא יבש
נכון לתמיד: הפנקס לא נמצא. שמה של
הזקנה (ליתר דיוק של מקורב כלשהו מהכפר) כתבתה (כתבתו) בתוכו אבדו לעד. הפנקס לקח
את סודו לקבר. הזקנה לא תוכל למות לעולם.
פרק שלישי – החיים ממשיכים כרגיל
בטיול שרובו מעין שוטטות אחת גדולה עם
מפה, מה שנרשם בזכרון מתנדף לאיטו. ומה שנשאר הוא מה שמעוגן למקומו בהקשר משלו. כך
הכפר של הזקנה, שהיה ביום מאד מסוים (הראשון לטיולנו) ועל דרך מאד מסוימת, מתויירת
והכרחית למדי, הפך לשחזור אפשרי. מסוג המקומות שחושבים "יום אחד אגיע
שוב", ואם לא אני , אז מישהו אחר. אפשר למצוא מישהו. בינתיים, בחלוף החדשים,
אפשר לתהות האם היא חיה או מתה, ואפשר לחשוב על הזדמנות, והתמונות בינתיים ישנות
במעטפה.
פרק רביעי – קצב של אחרים
איזה יום יפה – סיפור בהמשכים עם תמונות
14.8 5:48, סטטוס של חן נוי ברקוביץ': ישראלים בקבוצות
טיולים בפייסבוק זה כזה: HELP היום הבן שלי שכח את הדובי שלו בחנות המזכרות בכניסה למפלי הריין, נשמח מאד
אם מישהו יוכל להביא אותו לארץ, דנקה.
10:50 תגובה שלי: האמת – הזכרת לי משהו
11:10 סטטוס שלי: מישהו מכיר מישהו שנוסע לרומניה לטיול ברכב
במזרח הרי הקרפטים?
11:12 תגובה של חן נוי ברקוביץ': Yael Peri תוכלי לסייע?
11:23 יעל פרי מגיבה לתגובה: שחר?Shahar-Kehat Bar
11:30 שחר מצטרף לתגובות: למה הכוונה מזרח? איזה מחוז? אזור? טיילתי ברוב האזורים המזרחיים…
בהמשך הלילה מתפתחת שיחה עם שחר בפרטי. בין היתר הוא אומר: אני מגיע מחר לארץ ליומיים
וחוזר לרומניה
אחר כך בוואטסאפ
ולמחרת אני קופץ, חצי שעה מהבית, לבית הוריו
ומפקיד מעטפה עם תמונות אצל אחיו.
בין לבין, נכנס לגוגל סטריט לביקור
בכפר הרומני, נוסע לאורך הרחוב, ולמרות הצבע החדש על הגדר והמבנה שצץ מאחור מוצא
את המיקום המדויק של הספסל (והוא ריק).
פרק חמישי – בשם אמרם
איזה יום יפה – סיפור בהמשכים עם תמונות
24.8
רצף של צלילי הודעות בוואטסאפ. כשאני מתפנה, זה מה שקיבלתי (משחר)
צהריים טובים
המשימה הושלמה
היתה התרגשות ובכי
מוסרים לך תודה רבה
שמחה
ואת שחר לא פגשתי אף פעם ולא שמעתי את
קולו.
כל הפרטים, השמות והצילומים אמיתיים בהחלט.
שני הצילומים האחרונים של שחר.
אלה ללא נפש חיה של גוגל סטריט.
כל היתר של אשתי
__________________________________________________________________________________________
הפלייליסט
Carrickfergus at The Brazen Head
כל הדברים קטנים 