מחוץ לגדר

חמש דקות אחרי שהגיע לכלביה דוּדוּ כבר אומץ והיה הדייר החדש אצלנו בחצר. עד כדי כך היה מתוק. שעה אחר כך התקשרו מהכלבייה שנבוא שוב לקחת אותו. הוא ברח מהחצר והגיע לשם. שעה אחר התקשרו שוב. בפעם הבאה כבר גיליתי מהיכן הוא יוצא. אם דוחפים את שער הכניסה בתחתיתו נפתח פער בין השער העקום למשקוף שמספיק למעבר של כלב קטן. בו ברגע המצאתי והתקנתי נעילה חדשה ויעילה שהחזיקה מעמד עד היום. מאז לא הצליח דודו לפתוח את השער ויצא ממנו רק בעזרתם של בני אדם רשלניים. מנגנון הנעילה היה מתוחכם מדי לרוב בני האדם, ומבין המעטים שהבינו איך לפתוח היה מיעוט אחר שלא הבין איך לנעול. וכך בכל פעם כשמישהו נכנס לחצר ודפק בדלת היה דודו רץ מייד לשער ודוחף ובודק את הנעילה. אם היה השער נעול חזר הביתה להגיד שלום לאורח. אורחים אחרים שהיו איטיים או הססניים התעכבו מספיק זמן בכניסה או ביציאה כך שדודו התחמק בין רגליהם ויצא למסעותיו. בסופו של דבר, כמעט אף אחד לא עבר בשער ללא ליווי ודודו מיעט מאד לברוח משם. וגם את השער האחורי, היכן שלמד לדחוף ולפתוח תיקנתי כך. לא נותרה לדודו ברירה והוא התחיל לברוח מהגדר. החצר כולה הייתה מוקפת גדר בקר שהיא גדר רשת עם חורים שפרה לא עוברת בהם, וגם לא כלבים גדולים שלכבודם הוקמה, ואפילו כלבים קטנים שאינם נחושים. דודו לא נמנה על אף אחד מאלה וכך הפכו הפתחים הריבועיים ברשת לפתחים עגולים ודודו יצא להרפתקאותיו. אז התווספה גדר ירוקה, צפופה יותר, לחסום את החלקה הנמוך בגדר. אז הוא טיפס לחלק הגבוה. וכשהגבהנו את הרשת הצפופה עד לגובה העמודים, טיפס עוד יותר גבוה, וכשהוספנו עוד רצועה שהיתה חופשית יותר ונוטה פנימה כדי להקשות על הטיפוס עיקם וכופף ונעזר בה אך כך יכולנו לגלות מהיכן הוא מטפס – ולתקן. ואם לא טיפס – חפר מלמטה. ואם סתמנו את הבורות באבנים, נלחם בגדר הירוקה, תוצרת סינית מחורבנת, ולא פעם יכול לה ופרץ בה פתח. וכשצמחו והתעבו ענפי השיחים הקרובים לגדר, התפתלו בה וחיזקו אותה, השתמש בהם כסולם וכגשר עד שנגזמו.

המעשים והפריצות לא היו מעשה של יום יום. הם דמו יותר לבריחה של אסירים שחופרים בסבלנות ובסתר לילות ארוכים עד שהמחילה מוכנה, וכשהיא מתגלה, מתחילים מחדש. כך היו תקופות ארוכות, שבועות ואף חודשים של שקט, ושוב גל פריצות. אז בא לעולם הג'ריקן. כשהיה משוטט בחצר היה דודו קשור לרצועה, וצידה השני מחובר למיכל פלסטיק. לכל מקום שהלך, הלך הג'ריקן אחריו ויכולנו לשמוע אותו רץ בחצר ממש כמו הפעמון התלוי בצוואר הפרות שבמרעה. החצר גדולה ומרווחת ודודו למד לרוץ כמעט לכל מקום. ביקורות תכופות היו מגלות שמא הסתבך באחד השיחים כמו אבשלום בעץ האלה. תפקידו של הג'ריקן היה מניעה וגילוי. אחרי סדרת בריחות במעבר לא ידוע, היה נכנס הג'ריקן לפעולה. עת ניסה דודו לעבור שוב בפרצה בגדר, להתפתל בין השיחים או לטפס על הגדר ולקפוץ החוצה, בא הג'ריקן אחריו ותפס אותו. כך הצלחנו גם לשמור אותו בחצר וגם לגלות את המקום ולתקן. כשלא נראה ולא נשמע זמן ארוך מספיק יצאנו לחיפושים (כי לעולם לעולם לא היה נובח כדי לספר על מצבו, למשוך תשומת לב או להודיע שהוא במצוקה. תמיד המתין בשקט מוחלט וכמעט בשוויון נפש אפילו שעות). כך, במקרה הטוב נמצא נח בין ענפי השיחים או רובץ בראש הגדר שתחת משקל גופו עיצב אותה למין ערסל עם נוף של פנטהאוז. לפעמים השלים את הקפיצה ונותר להמתין בתחתית הגדר קשור ברצועה. אם מסלול הבריחה עבר בסבך השיחים שבחצר השכנה אי אפשר היה למשוך אותו חזרה והיה צורך לזחול תחת הסבך בחצר הסמוכה. הג'ריקן מילא את תפקידו באמונה אך קרה גם ששמענו את דינדון הג'ריקן חולף במהירות לאורך המדרכה שלפני הבית, או דיווחים מאזרחים נדהמים שחשבו שראו כלב רץ עם ג'ריקן. הג'ריקן היה פתרון רק במצב חירום. היציאה איתו מחוץ לגדר הייתה מדאיגה מאד כי היה חשש שייתפס במקום אחר, כמו שקרה בפעם אחת כשחזר אחרי שעתיים, ללא הג'ריקן, ללא הרצועה וללא הטבעת שחיברה את הקולר לרצועה שבכוח אמונתו ונחישותו הצליח לפרק ולהשתחרר. זה היה ביום שרב כבד והמזל היה לצידו והציל את נשמתו.

הנחישות שלו היתה צפויה ומובנת לכל מי שמבין ומעריך מאבק לעצמאות, חופש ומרחבים. הנחישות שלנו ברורה פחות. לא היה זה רק הלוכד שבתקופה מסויימת היה מגיע לכפר כמעט מדי יום, חוטף כלבים משוטטים ומשחרר אותם רק תמורת כופר גבוה. גם לא הביקורים ברפת שהסתיימו ממש היפך מהחתול שבשיר הילדים – הכלב הלבן הפך לשחור ומצחין לימים רבים. השילוב של יצר צייד בלתי נלאה ושיטוט בחצרות יצר פוטנציאל למצבים לא נעימים. די היה לראות מה עלה בגורלם של יצורים שונים בכל מספר רגליים אפשרי שנכנסו לחצר שלנו (ולא יצאו). ומעל לכל, הנטייה להסתבך בצרות שניסינו למנוע ולכל הפחות להישאר בשליטה. כך, מעשרה צפעים שגילה בחצר (על צפעים נבח בקולי קולות) חטף רק הכשה אחת, ומעשרות קיפודים (בדיוק אותן נביחות) חטף רק פעם אחת קוץ בעין שהביא לאובדנה (מה שלא הפריע לו לא לצוד ולא לברוח). אבל האויב המסוכן ביותר היה הנהג. גם כאן, בעשרות הפעמים שברח עד לפעם האחרונה נפגע רק פעם אחת. באותו יום לא חזר כהרגלו אחרי כמה שעות גם לא בערב ולא בלילה למרות שהשארנו את השערים פתוחים כדי שיכול להיכנס. גם באותו היום היה שרב כבד והוא פשוט נעלם. למחרת בבוקר רבץ בשער הכניסה. פצוע ומיובש ולא ברור כלל איך זחל על ארבע עם אגן מרוסק. אבל הוא הגיע, וניצל ויכול לספר בגאווה – יש לי פלטינות. אנחנו ניסינו לסתום את הפרצות. והוא ניסה לצאת מהגדר.

כשהיה יוצא היה בדרך כלל מסייר באזור הקרוב לבית. מי שיצא בעקבותיו לנסות ולמצוא אותו הבחין מדי פעם מבליחה, כל פעם במקום אחר, בדמותו הממהרת של כלב קטן, לבן, רץ ליעד הבא כמו הארנב של אליס. לפעמים אפשר היה לפתות אותו אם היינו יוצאים לטיול עם אֵלָה, הכלבה. הוא היה מצטרף ומתרוצץ כמו כלב בסביבה שלנו עד שהיה מתרצה ובא להקשר ברצועה. בכלל, הטיולים היו רגעי הכלב הכי שמחים והרצועה סימלה אותם עד כדי כך שאם היינו משחררים אותו בשפת הים, אחד מרגעי השיא היה להגיע כדי להקשר ברצועה, כי מה יותר כיף מטיול?

בזמן האחרון, אחרי הפוגה ארוכה יחסית, התחיל שוב גל בריחות וכשבאחד הלילות שמעתי קול טריקה רגע לפני שראיתי אותו שותה מים בחצר הבנתי סוף סוף שהפתח החד-כיווני הקטן שהתקנתי בשער, שדודו לא הסכים לעבור דרכו בשלב ההדרכה, בכל זאת ממלא את תפקידו. ואם כך, על כל בריחה מתועדת היו כנראה עוד פעולות רבות שכללו גם חזרה חשאית לחצר. למחרת מצאתי את האזור בגדר ששימש ליציאה ושעות אחדות טרחתי עליו אבל יומיים אחר כך נוכחתי שלא משם הוא בורח. אולי אם נמצא את הקולר שלו שנעלם פתאום, נגלה את אותו מעבר סודי.

החצר שלנו גדולה ויש בה כמה אתרי קבורה. יש אזור, נקרא לו החלקה הישנה, שבו נקברו כלבים גדולים ועתיקים כמו אָדָם, מִיקוֹ, אָקְוָוה ורוֹנָה ויש את חלקת החיות הקטנות, שם קבורים בעיקר החתולים, ארנבת אחת, תרנגולת ושני כלבים, בָּאפִי ועוד גור חסר שם. שם בחלקת החיות הקטנות, תחת השמש הקופחת חפרנו קבר קטן לדודו. רק אחר כך תמי אמרה שאת דודו, שכל חייו ניסה לצאת מהגדר, היה צריך לקבור מחוץ לגדר. והיא כל כך צדקה, שלמרות השמש, ולמרות הבור, יצאנו אל מחוץ לגדר וחפרנו שוב. ודוד נקבר במקום שתמיד רצה ולעיתים קרובות  הצליח להגיע אליו. ועל העץ שלידו הונח הקולר שענד בסך הכל יומיים.

אצל היהודים הקבורה מחוץ לגדר היא מעשה של נידוי, או עונש. מה שדודו לימד אותי בסופו של דבר הוא שההיפך מזה הוא הנכון. החיים מחוץ לגדר הם החיים שראוי לחיותם. הם הבחירה בחופש. והמוות, גם אם בא כתוצאה ישירה מכך, המוות גם.